אופטימיות היא לרוב נבואה שמגשימה את עצמה. העיקרון שעומד מאחורי נבואה שמגשימה את עצמה הוא שהיא איננה תחזית של מאורע עתידי, אלא סיבת המאורע. לתחזית יש השפעה על האירוע שהיא חוזה מפני שהתנהגותם של אנשים מושפעת מתפיסת המציאות הסובייקטיבית שלהם, ולא מן המציאות האובייקטיבית. לכן, האמונה בתוצאה חיובית מעלה את הסבירות שהתוצאה הרצויה תהפוך למציאות (שרוט, 2012). לאופטימיות ותקווה לגבי העתיד השפעה מכרעת על הרווחה הנפשית, הבריאות הפיזית והתפקוד.
בעולם מורכב – עולם של שינויים תכופים, של כמויות מידע וידע אדירות ומשתנות, עולם שבו נדרשים חדשנות וגמישות, עולם גלובלי בו האדם היחיד יכול להיות מעורב הרבה יותר במה שקורה לו וסביבו, ובעידן בו התחרות הכלכלית מוכרעת על ידי החידוש וההמצאה – אנו נדרשים ליכולות של חשיבה יצירתית. נדרשת לנו חשיבה יצירתית כדי להצליח, להיות ולהרגיש בעלי ערך ברמה האישית והחברתית.
אנו מתקשרים עם האחר הן באמצעות המלים והן באמצעות מגוון ערוצים לא מילוליים. לתקשורת הבלתי מילולית השפעה אדירה על ההבנה או של המסרים העוברים בינינו לבין האחר. המחוות הגופניות בתקשורת עשויות לסייע להבנה ומנגד עלולות גם להטעות ולשבש את ההבנה.
החיים הם עתירי בעיות שנראות לנו כבלתי ניתנות לפתרון. קונפליקטים הם חלק בלתי נפרד מחיינו, הן בהיבט האישי- המשפחתי והחברתי והן בהיבט המקצועי- בחיי העבודה. ברוב הקונפליקטים יש שני צדדים, "הצד שלי" מול "הצד שלך". תפיסה זו היא שמקשה עלינו בפתרון הקונפליקט ומביאה אותנו רבות להרמת ידיים, או מנגד להתנגחות המעמיקה את הסכסוך.
בעבר רווחה ההנחה שכדי לסייע לאדם לצמוח יש לעזור לו להתגבר על החולשות והגורמים המעכבים באישיותו. הזרם של הפסיכולוגיה החיובית מביא נקודת מבט שונה ומוכיח כי ההתמקדות בחיובי, בחזקות והעוצמות של האדם יש בה כדי לתרום באופן משמעותי להתפתחותו. חקר מוקיר (Appreciative Inquiry), היא גישה המבוססת על תפיסה זו.
הזמן הוא משאב קיים שאינו תלוי במעשינו. יחד עם זאת, אנו תולים רבים ממעשינו ומהחלטותינו בזמן שיש לרשותנו ובכך מאפשרים לזמן לנהל אותנו. עלינו להכיר בעובדה ש"ניהול הזמן" הוא שם מוטעה. האתגר האמיתי איננו ניהול הזמן, אלא ניהול עצמנו בתוך מרחב הזמן.